אני יוצאת מהמשרד שאני עובדת בו, משרד יחסי ציבור גדול ומוביל, נכנסת אל המעלית ברגליים כושלות, לא מאמינה על עצמי שאני הולכת לעשות את זה שוב. הפעם הקודמת הייתה… מה היא הייתה? היא הייתה משוגעת ויחד עם זאת גם…
המעלית מגיעה אל אולם הכניסה. אני פוסעת במהירות אל קצה הלובי, אל מעליות החניון, מתפללת שאף אחד מהמשרד לא יגיח פתאום וישאל אותי מה אני עושה ולאן אני הולכת. רק זה חסר לי. הקדמתי, נכון, אבל אבל בכל זאת, יש לא מעט עבודת יחסי ציבור שצריך לעשות…
המעלית עולה ומתוכה יוצאים שני גברים לבושי חליפות, מדיפים ריח של בוקר. אני לא מזהה אותם. אולי בעצם את הנמוך, ראיתי אותו פעם או פעמים. אני מנידה את ראשי בברכה והוא גם מזיז את הראש קלות. כשאני בתוך המעלית פולטת אוויר. זהו, השלב הראשון עבר בשלום.
היד נשלחת לפנים ולוחצת על כפתור ה”מינוס שבע”, הקומה התחתונה של החניון. מרגישה איך הגוף מתכווץ בפחד ומשחרר אדרנלין.
במינוס שלוש אני חושבת שהוא בעצם הגזים לגמרי, הלך צעד אחד רחוק יותר. מה המשחק הזה בכלל? לא מתאים לי. אני מחליטה לוותר. שילך לכל הרוחות. אם הוא רוצה אותי כמו שאני, אז בסדר, לא רוצה, אז לא צריך. גם ככה זה לא יוביל אותי לשום מקום.
קומה מינוס חמש. נדמה שהמעלית יורדת לאט בכוונה, כאילו נותנת לי עוד כמה שניות להתלבט. אני מחליטה לוותר על הקשר איתו. לא רוצה אותו יותר, לא רוצה מישהו שדורש ממני כאלו דברים. עם מיקי זה לא היה ככה. מעניין איפה הוא היום, עם מי הוא היום.
המעלית נעצרת במינוס שבע ואני נפלטת החוצה. לרגע מתלבטת אם לחזור ולעלות, להתיישב על הכיסא שלי, לפתוח את המחשב, לשקוע לתוך עבודת יחסי ציבור רגילה ויומיומית ואז להתקשר אליו ולהגיד לו שירדתי מכל הסיפור הזה, אבל הנה, היא כבר בורחת לי. השעה עשרים לתשע, אנשים מגיעים לעבודה ונזקקים למעלית.
אני הודפת את הדלת ופתאום היא מרגישה לי כבדה במיוחד. מציצה החוצה. הכל חשוך כאן, בדיוק כמו שהוא אמר. מלמעלה נשמעים הדי מכוניות רחוקות. בשעה הזו אף אחד לא מגיע עד למטה. גם באמצע היום נדיר שהחניון הזה מתמלא.
שואפת מנה גדושה של אוויר מחניק. הטלפון רוטט. זה הוא. “את כאן?”
“כן, אני כאן.”
“אני מחכה לך בפינה שלנו… אה… ואת יודעת איך אני רוצה אותך”
“תקשיב רגע, חשבתי ש…” אני מתלבטת ואז שומעת את השיחה מתנתקת. איזה חתיכת בן זונה. הוא אפילו לא מניח לי להמשיך את דברי.
רק לפני שבוע הייתי בדיוק באותה סיטואציה. אז לא הסכמתי ללכת עד הסוף. אפשר לומר שזייפתי, ביצעתי רק חלק מהמשימה. הוא בתמורה הסכים לגעת בי, אבל לא נתן לי לגעת בו בחזרה. הוא גם לא הלך איתי עד הסוף.
אני מודה. ה”סצינה הזו” פרנסה את הפנטזיות שלי במשך כל השבוע. זה היה מטורף, מסוכן ובעיקר… כן, בעיקר זה היה מרגש ויחד עם זאת לא ממצה.
כל השבוע התכתבנו, דיברנו. הוא היה מאוכזב ואני הרגשתי שאני מאבדת את האחיזה שלי בו. “תשמעי, אמרתי לך שאיתי זה רכבת הרים בלונה פארק. אם את רוצה שיט רגוע על הירקון תמצאי לך מישהו אחר…” כך אמר ואני ידעתי שהוא צודקת.
בסך הכל בת עשרים ושבע, רווקה, תקציבאית במשרד יחסי ציבור, כל החיים לפני. יבוא יום וגם אמצע מישהו מתאים, מישהו שימלא את חיי באושר וילדים, אבל בינתיים אני רוצה לחוות הכל, והוא… הוא מטורף, הוא מסעיר, הוא עם מוח חריף והוא גם נשוי ואני…
קול בתוכי נוזף בי קשות: מה את מתעסקת עם גבר נשוי שבוגד באישתו, מה לך ולו, מי הוא בכלל?
בידיים רועדות אני מתחילה לפרום את כפתורי החולצה. כפתור אחר כפתור. בבית אני מסתפקת בשלושה כפתורים, אבל עכשיו אולי כדי למשוך זמן, אני פורמת את כולם. עכשיו היא ירדה ואני נותרת בחזייה.
כן, נכון, הוא מבוגר ממני בחמש עשרה שנים לפחות ואני… אני כולי שלו ולמרות שאין שום עתיד במערכת יחסים הזאת אני נותנת לו את עצמי כמו מתנה ארוזה בסרט צלופן ומשתפת איתו פעולה בכל המשחקים שהוא ממציא.
הגוף רועד מהתרגשות. אני מרגישה את הגירוי המתפשט בכל הגוף. מביטה שוב, ימינה, שמאלה חוששת לרגע שאולי מישהו ילחץ בטעות על הכפתור התחתון ולא על העליון .
אחת שתים שלוש, גם המכנסיים יורדות. אני נותרת בתחתונים וחזייה בלבד.
שוב פותחת את הדלת, מפחדת ש… לא, החניון עדיין אפל, שומם.
כבר בפגישה הראשונה התחיל לשחק איתי משחקים. אבל מה אני בכלל באה בטענות. זו אני שהתגריתי בו.במקום לעשות יחסי ציבור ללקוחות, ישבתי וקראתי סיפורים באינטרנט ואז קראתי סיפור שלו וכתבתי לו שהוא רק מספר אבל אין לו אומץ לממש…
והנה עכשיו אני בתחתונים בלבד, תחתונים ונעלי עקב..
אני מחליקה יד על הבטן שלי, מרגישה כאילו כאב עמום.
סופרת עד עשר ופותחת את קרסי החזיה. שוב תחושה של פחד אבל אני מסירה אותה.מלטפת את החזה שלי. מרגישה את הגירוי הזה הולך ומפשט. אלוהים, מה הוא עושה לי?
מורידה במהירות את התחתונים, אורזת את הכל בתוך שקית ויוצאת החוצה אל החניון.
זה המקום שאני עובדת בו. אם מישהו יראה אותי… הלך עלי. כל צעד שאני עושה קשה לי. אני ממהרת.
קול חריקת צמיגים גורם לי לקפוא במקום. אני נצמדת אל הקיר בבהלה, מציצה ימינה ושמאלה. המכונית נעצרת אולי שתי קומות מעל, אבל שוב חודרת לתוכי ההבנה על הסכנה שאני נמצאת בה.
ממשיכה ללכת. העקבים מהדהדים בחלל החניון ואני ממהרת, מחישה את צעדי. עוד עשרים מטרים. עוד עשרה. זהו, זאת הפעם האחרונה שאני נפגשת איתו….
דמות גדולה עוטפת אותי בזרועותיה. “עשית את זה…” הוא לוחש לאוזני, “עשית את זה, יפה שלי” הוא מנשק אותי ועוד לפני שאני מספיקה לומר משהו, עיני נעצמות בצעיף. “מממ… ממה” אני מנסה להגיד משהו, אבל הוא משתיק אותי. “ששש… את אוהבת את זה, אני יודע שאת אוהבת את זה”
כל כך סחוטה מהמאמץ, ונותנת לו לקשור את ידי מאחורי הגב. אני מרגישה איך הוא מהדק את הקשרים חזק.
ערומה, עצומת עיניים, כפותת ידיים, שעונה על מכונית חמה. באופן כמעט מוכני מפשקת את הרגליים, מצפה למגע ידיו.
והוא צודק. אני אוהבת את זה. אני כל כך אוהבת את השליטה המלאה שלו בי. את הידיים הנחושות שחולפות על גופי, ממוללות, צובטות, ממשמשמות. הוא נוגע בכל מקום בגופי, מגרה אותי עד מוות. וכשהוא נוגע עמוק יותר, חזק יותר, אני כבר לא מצליחה להחניק את הקולות.
אהבה קשוחה, ככה הוא קורא לזה ואני חומר ביד היוצר, מאפשרת לו להשתמש בי לכל גחמותיו והוא בתמורה… הוא בתמורה משתמש בי, כאילו הייתי בובת סמרטוטים.
זה חזק, זה חזק ממני, זה בלתי נשלט. אני לא חושבת שאי פעם התרגשתי ככה. אולי רק בהרפתקה הקודמת שלו במסעדה ההיא… הגוף שלי מתפתל, מדבר איתו, נותן לו עוד ועוד מתוכי. אני כולי שלו. שלו עד… עד הסוף.
ורק אחר כך, כהוא מרפה, מתיר, מחבק, מלטף, מרגיע, רק אחר כך אני מצליחה באמת להבין מה היה כאן.
ובמשך כל היום, קשה לי לעבוד, קשה לי לחשוב על יחסי ציבור, אני מרגישה את הרעידות האלו בכל הגוף וחושבת איך שברתי איתו עוד שיא.
