ארכב עבור יולי, 2008

את רוצה לשכב איתי?

 

את רוצה לשכב איתי? פנה אלי בהודעה פרטית. כך באופן הישיר ביותר, בלי חיזור מקדים, בלי היכרות נרחבת. שאלה אחת שהסעירה את נשמתי.  זה לא שלא קיבלתי הצעות מגונות או הצעות מיניות, אני רגילה לקבל כאלו אחת ליום לפחות אבל בצורה כל כך בוטה? זה דבר חדש עבורי.

 

הייתה שעת ערב מאוחרת. תכננתי לכתוב כמה מילים בבלוג, להגיב בבלוגים של חברות, אולי לקרוא עוד משהו, אולי אפילו לפתוח נושא מעניין בפורום ואז ללכת לישון. בעלי כבר רגיל שאני מבלה ברשת שעה לפני השינה. ניקוי ראש כללי וגם החלפת דעות עם מכרי רשת וכן, אני מודה, אני גם אוהבת ליהנות מחיזורים של גברים אנונימיים. אחרי חמש עשרה שנות נישואים, אני זקוקה לקצת מחמאות וקצת תשומת לב שמלטף לי את האגו הנשי.

 

בדקתי את הכרטיס שלו – בחור בן 18 וחצי, לא ברור אם הוא חייל או עומד להתגייס או רחמה לצלן, משתמט ובתמונה המעט מטושטשת נראה די חמוד.

 

ישבתי מול השאלה הזו ולא ידעתי להשיב. מצד אחד זה היה כל כך לא במקום, כל כך חצוף ואפילו מרגיז. מצד שני, הנאיביות הזאת, הפניה הישירה וגם השעה והמצב הגופני הרפוי שלי הזיזו בי משהו, אני מודה.

 

"חכה רגע" כתבתי לבסוף בתשובה והלכתי לעשות סיבוב קטן בבית. בעלי כבר ישן מול הטלוויזיה. הילדים ישנו מזמן. הרתחתי מים בקומקום.

 

בגדתי בבעלי יותר מפעם אחת, כלומר בעשר השנים האחרונות היו לי שני מאהבים שעם כל אחד מהם רומן מענג. עם הראשון שפיתה אותי הייתי שלושה חודשים ועם השני, חצי שנה. נהניתי מחד ומאידך, סבלתי מייסורי מצפון קשים ואחרי כל פגישה בדרך הביתה הייתי נשבעת לעצמי שדי, לא עוד. אבל בכל פעם מחדש הייתי מתפתה לעוד פגישה ועוד פגישה.

 

לפני שנתיים זה הסתיים ואולי בגלל שהשתקעתי בעבודה, אולי בגלל שלא היו לי הזדמנויות אמיתיות, נותרתי נאמנה.

 

בעלי לא חשד אפילו לא לרגע, ואולי בעצם חשד ולא רצה לבדוק…. ואולי כמו שהמאהב השני שלי היה תמיד מטיל בי את הספק, לא רק שחשד וידע, אלא זה נתן לו לגיטימציה לרעות בעצמו בשדות זרים. אין לי מושג, זה לא דבר שמדברים עליו עם הבעל ככה פתאום.

 

המים רתחו. מזגתי לעצמי את הכוס וחזרתי אל המחשב.

 

חיכתה לי מהבחור הודעה נוספת: אין לי רצון לנהל שיחת לילה ארוכה, אין לי שום עניין להכיר לעומק. אני רוצה ממך תשובה של כן או לא. אם את רוצה לשכב איתי, בואי עכשיו. אם לא אז להתראות.

 

קראתי את המילים כמעט בקול והרגשתי איך אני נעה על הציר של כעס וחימה לבין הגירוי המיני העמוק שתקף אותי. ככה סתם באמצע הלילה, הצעה מפורשת מגבר זר, בחור צעיר שגילי כמעט כפול משלו.

 

שתיתי עוד שתי לגימות ובסוף עניתי לו: "כן, אני רוצה".

 

אני חושבת שהוא עצמו הופתע. יכול להיות שהייתי איזו מין פנטזיה מינית שלו. כך או כך, לקח לו עוד כמה דקות לענות: "אני גר ברח' כתריאלוב 9, קומה שנייה. הדלת תישאר פתוחה. היכנסי ישר לחדר השינה אני מחכה לך במיטה בלי בגדים".

 

הלב שלי התחיל לפעום בעוצמה. זו כבר לא הצעה מגונה, אלא הצעה מפורשת עם דלת פתוחה.

 

ידעתי בדיוק איפה הוא גר. אני מכירה את הרחוב, חברה טובה גרה לא רחוק ממנו.

 

גמעתי את הקפה עד תומו ואחר כך מצאתי את עצמי מתלבשת ומתגנבת החוצה. בדרך כבר אחשוב על תירוץ טוב אם הוא יתעורר. ליתר ביטחון "שכחתי" את מכשיר הסלולר. אם יתעורר ויחפש אותי, יגלה שאין שום דרך ליצור עמי קשר.

 

נסעתי מהר. שתים עשרה בלילה הרחובות ריקים ואין כמעט תנועה. הגעתי אל הרחוב וגם מצאתי חניה ממש מתחת לבית.

 

הצצתי אל הקומה השניה. היא הייתה חשוכה למעט חדר אחד עם אור כחלחל מרצד. כנראה שמישהו צפה שם בטלוויזיה או השתמש במחשב.

 

עליתי במדרגות ברגליים רועדות ואז פתאום חשבתי על זה שאני לא יודעת איזו דלת. היו שם שתי דלתות. ניגשתי לאחת והיא הייתה סגורה. ניסיתי לדחוף אותה והיא עדיין נותרה סגורה. אם כך זו הדלת השניה.

 

ניגשתי אל הדלת השנייה ומשום מה הרגשתי שיש שם מישהו אחריה, צופה בי דרך העינית.

 

הייתה שם ידית. ספרתי עד עשר, לקחתי נשימה ארוכה, עצמתי עיניים ולחצתי עליה. היא אכן נפתחה עבורי.

 

פתחתי את הדלת לרווחה ועמדתי בפתח. דירה משפחתית חמימה. צעדתי צעד אחד פנימה וסגרתי אחרי את הדלת. אני מטורפת לגמרי, חשבתי לעצמי ועשיתי עוד צעד אחד. כל פסיעה הייתה קשה לי. הרגשתי שגופי כאילו לא מגיב. המוח נותן לרגל פקודה לזוז, אבל זו מסרבת לבצע. ובכל זאת התקדמתי עוד צעד ועוד אחד.

 

הגעתי למסדרון. כל הדלתות היו סגורות למעט אחת. המשכתי ללכת אליה צעד אחר צעד, מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. 

 

כשעמדתי בפתח ראיתי מיטת יחיד ובתוכה בחור צעיר שישב עליה בחצי גוף ערום כשהמחשב על השולחן היה דלוק.

 

"תתפשטי" אמר לי ונדמה היה לי שזיהיתי את ההתרגשות והפחד גם בקולו.

 

התפשטתי ונכנסתי למיטה. חוסר הניסיון, העובדה שהיה כל כך צעיר, הלהט האמיתי שבער בו הוציא מתוכי עונג שלא ידעתי תקופה ארוכה.

 

בדרך הביתה נהגתי באיטיות, מנסה עדיין להבין את עצמי.

 

חזרתי אל המחשב ונבהלתי למצוא את כל החלונות וההתכתבות פתוחים. זהו, נתפסתי על חם,  אבל… הבעל בבדיקה מהירה גיליתי שהבעל ישן ונראה שסתם הייתי חסרת זהירות.

 

חזרתי אל המחשב ומצאתי שם הודעה נוספת – תודה. תבואי גם מחר.

 

סגרתי.

 

באתי גם למחרת.

 

להגיב

יחסי ציבור – כך שומרים על הלקוח – סיפור מפולפל

מהבוקר דבורה נראתה לי לחוצה. זה היה חריג. בדרך כלל, היא הייתה מגיעה למשרד עם חיוך, אבל הבוקר הייתה לחוצה, דיברה ברוגז רב אל כולן, גם אלי. בפגישת הבוקר איתי היא שמעה אילו פעולות יחסי ציבור אני מתכוונת לעשות היום עם הלקוחות שלי והגיבה לי במשפטים קצרים עם סימני קריאה בסופם. בסוף השיחה אמרה לי:  "את יודעת שייש לנו פגישה בצהריים עם י.ד.תעשיות בע"מ" ועוד לפני שהספקתי לומר משהו, הוסיפה, "ואחרי כל העבודה הנהדרת שעשית להם שם…" והמילים "עבודה נהדרת" היו בקול רם מהרגיל, "כנראה שזו תהיה פגישה אחרונה איתם. קיבלתי מסרים לא טובים מאבי".

י.ד. תעשיות בע"מ היו לקוח הדגל של המשרד. כל משרד יחסי ציבור היה רוצה להתברך בלקוח שכזה, לקוח גדול, מצליח, משלם כמעט פי שלושה מכל לקוח רגיל, קל לעשות לו יח"צ. אבל הדבר המשמעותי ביותר עם הלקוח הזה הוא שהוא מפנה לקוחות אחרים, שותפים עסקיים, חברים.

כמו כל עסק, כך גם משרד יחסי ציבור רוצה להתרחב ולמצוא לקוחות חדשים. הדרך השיווקית הטובה ביותר היא על ידי הפניות מלקוחות אחרים, לקוחות מרוצים. מנהלי י.ד. תעשיות בע"מ עשו עבור המשרד של דבורה מעל ומעבר. לא היה עובר שבוע בלי שהיינו מקבלים טלפון ממנכ"ל או סמנכ"ל שיווק של חברה זו או אחרת או כל גוף עסקי אחר, שפתח ב-"שלום, אני מתעניין בקשר לשירותי יחסי ציבור – אבי, או עמי או חיים מי.ד.תעשיות הפנו אותי אליכם".

נדמה לי שרוב הלקוחות של דבורה הגיעו דרך הלקוח הזה. מעבר לכך לכך הם היו ממליצים נהדרים ובכלל, יהלום בכתר להציג ברשימת הלקוחות. אם הם יעזבו את המשרד וילכו לחפש משרד יחסי ציבור אחר, זו תהיה מכה קשה לדבורה ולמשרד שלנו.

י.ד. תעשיות היו הלקוח שלי. חצי מזמן העבודה שלי הוקדש להם. גם אני מאוד נהניתי לעבוד איתם. כיף לעשות יחסי ציבור לחברה שכזו, גם העיתונות אוהבת אותם, גם הם יודעים להגיד תודה. מה יכול להיות רע?

עכשיו הבנתי את הלחץ והרוגז שלה וגם אני הרגשתי קצת סחרחורת. בטח עכשיו היא גם תאשים אותי ואולי אפילו מקום העבודה שלי מעורער.

בשעה שתים עשרה יצאנו דבורה ואני החוצה ועלינו על המונית לכיוון איזור התעשיה הגדול, שם שכנו משרדי י.ד. תעשיות. בדרך כמעט ולא דיברנו. דבורה הייתה לחוצה לחוצה וגם אני. ירדנו ואחרי הטקס בשער (הפקדת תעודות זהות, טלפונים אל משרדי ההנהלה) נכנסנו פנימה ועשינו את דרכנו במסדרונות אל עבר המשרדים המפוארים של החברה.

הם דווקא קיבלו אותנו כרגיל, עם הרבה חום, הרבה חיוכים, אפילו החליפו כמה בדיחות בחוץ ואז נכנסנו עם אבי וחיים אל חדר הישיבות המפואר. המזכירה הציעה לנו קפה ואחרי הכל התחלנו בישיבת העבודה שלא הייתה מתוכננת. דבורה שניסתה לשדר עסקים כרגיל, ביקשה ממני לסקור את פעילות יחסי ציבור שהחברה קיבלה בתקופה האחרונה ואת התוכניות העתידיות שלנו ואז שתקנו.

אבי וחיים החליפו מבטים ביניהם ואז אבי פתח בדברים. "אנחנו עובדים איתם כבר שבע שנים" אמר והשפיל את עיניו, "ואני חייב לציין שאנחנו מרוצים מאוד, אבל… " ושוב הוא השתתק לרגע, "חשבנו שאנחנו, וגם אתם" אמר בנימת התנצלות, "אולי הגיעה השעה להתרענן קצת".

בחדר השתררה שתיקה לרגע. דבורה החליפה צבעים וגם אני החוורתי. כן, את אשר יגורנו בא. ואז קרה דבר בלתי צפוי. דבורה ביקשה ממני לצאת מהחדר. לא הבנתי למה, אבל עשיתי כדבריה. היא סגרה את דלת הישיבות מאחוריה ונדמה היה לי ששמעתי כי הדלת ננעלת מאחורי.

לא ידעתי מה נאמר אבל תיארתי לעצמי שהיא מציעה להם להחליף אותי, לרענן אותי עם תקציבאית אחרת. שתיתי קפה, עיינתי בעיתון וחיכיתי בקוצר רוח. רק אחרי שלושת רבעי השעה הדלת נפתחה ואבי וחיים יצאו החוצה, סמוקים מעט עם חיוכים על הפנים. דבורה יצאה שתי דקות אחריה. היו לה פנים אדומים, שיערה היה פרוע ובגדיה סתורים.

"תזמיני לנו מונית בבקשה", ביקשה ממזכירת ההנהלה ובי דחקה לצאת החוצה.

חיכיתי למוצא פיה. רק כשיצאנו משערי המפעל, היא עדיין נרגשת ומתנשפת מעט, אמרה בקצרה. "הכל בסדר. חוזרים לעבוד כרגיל, את ממשיכה לעשות להם יחסי ציבור טובים" והיא נעצרה לרגע, "אבל רק שימי לב, וזה באחריותך שפעם בחודש אגיע לפגישה איתם" אמרה ולא יספה עוד.

להגיב