מהבוקר דבורה נראתה לי לחוצה. זה היה חריג. בדרך כלל, היא הייתה מגיעה למשרד עם חיוך, אבל הבוקר הייתה לחוצה, דיברה ברוגז רב אל כולן, גם אלי. בפגישת הבוקר איתי היא שמעה אילו פעולות יחסי ציבור אני מתכוונת לעשות היום עם הלקוחות שלי והגיבה לי במשפטים קצרים עם סימני קריאה בסופם. בסוף השיחה אמרה לי: “את יודעת שייש לנו פגישה בצהריים עם י.ד.תעשיות בע”מ” ועוד לפני שהספקתי לומר משהו, הוסיפה, “ואחרי כל העבודה הנהדרת שעשית להם שם…” והמילים “עבודה נהדרת” היו בקול רם מהרגיל, “כנראה שזו תהיה פגישה אחרונה איתם. קיבלתי מסרים לא טובים מאבי”.
י.ד. תעשיות בע”מ היו לקוח הדגל של המשרד. כל משרד יחסי ציבור היה רוצה להתברך בלקוח שכזה, לקוח גדול, מצליח, משלם כמעט פי שלושה מכל לקוח רגיל, קל לעשות לו יח”צ. אבל הדבר המשמעותי ביותר עם הלקוח הזה הוא שהוא מפנה לקוחות אחרים, שותפים עסקיים, חברים.
כמו כל עסק, כך גם משרד יחסי ציבור רוצה להתרחב ולמצוא לקוחות חדשים. הדרך השיווקית הטובה ביותר היא על ידי הפניות מלקוחות אחרים, לקוחות מרוצים. מנהלי י.ד. תעשיות בע”מ עשו עבור המשרד של דבורה מעל ומעבר. לא היה עובר שבוע בלי שהיינו מקבלים טלפון ממנכ”ל או סמנכ”ל שיווק של חברה זו או אחרת או כל גוף עסקי אחר, שפתח ב-”שלום, אני מתעניין בקשר לשירותי יחסי ציבור – אבי, או עמי או חיים מי.ד.תעשיות הפנו אותי אליכם”.
נדמה לי שרוב הלקוחות של דבורה הגיעו דרך הלקוח הזה. מעבר לכך לכך הם היו ממליצים נהדרים ובכלל, יהלום בכתר להציג ברשימת הלקוחות. אם הם יעזבו את המשרד וילכו לחפש משרד יחסי ציבור אחר, זו תהיה מכה קשה לדבורה ולמשרד שלנו.
י.ד. תעשיות היו הלקוח שלי. חצי מזמן העבודה שלי הוקדש להם. גם אני מאוד נהניתי לעבוד איתם. כיף לעשות יחסי ציבור לחברה שכזו, גם העיתונות אוהבת אותם, גם הם יודעים להגיד תודה. מה יכול להיות רע?
עכשיו הבנתי את הלחץ והרוגז שלה וגם אני הרגשתי קצת סחרחורת. בטח עכשיו היא גם תאשים אותי ואולי אפילו מקום העבודה שלי מעורער.
בשעה שתים עשרה יצאנו דבורה ואני החוצה ועלינו על המונית לכיוון איזור התעשיה הגדול, שם שכנו משרדי י.ד. תעשיות. בדרך כמעט ולא דיברנו. דבורה הייתה לחוצה לחוצה וגם אני. ירדנו ואחרי הטקס בשער (הפקדת תעודות זהות, טלפונים אל משרדי ההנהלה) נכנסנו פנימה ועשינו את דרכנו במסדרונות אל עבר המשרדים המפוארים של החברה.
הם דווקא קיבלו אותנו כרגיל, עם הרבה חום, הרבה חיוכים, אפילו החליפו כמה בדיחות בחוץ ואז נכנסנו עם אבי וחיים אל חדר הישיבות המפואר. המזכירה הציעה לנו קפה ואחרי הכל התחלנו בישיבת העבודה שלא הייתה מתוכננת. דבורה שניסתה לשדר עסקים כרגיל, ביקשה ממני לסקור את פעילות יחסי ציבור שהחברה קיבלה בתקופה האחרונה ואת התוכניות העתידיות שלנו ואז שתקנו.
אבי וחיים החליפו מבטים ביניהם ואז אבי פתח בדברים. “אנחנו עובדים איתם כבר שבע שנים” אמר והשפיל את עיניו, “ואני חייב לציין שאנחנו מרוצים מאוד, אבל… ” ושוב הוא השתתק לרגע, “חשבנו שאנחנו, וגם אתם” אמר בנימת התנצלות, “אולי הגיעה השעה להתרענן קצת”.
בחדר השתררה שתיקה לרגע. דבורה החליפה צבעים וגם אני החוורתי. כן, את אשר יגורנו בא. ואז קרה דבר בלתי צפוי. דבורה ביקשה ממני לצאת מהחדר. לא הבנתי למה, אבל עשיתי כדבריה. היא סגרה את דלת הישיבות מאחוריה ונדמה היה לי ששמעתי כי הדלת ננעלת מאחורי.
לא ידעתי מה נאמר אבל תיארתי לעצמי שהיא מציעה להם להחליף אותי, לרענן אותי עם תקציבאית אחרת. שתיתי קפה, עיינתי בעיתון וחיכיתי בקוצר רוח. רק אחרי שלושת רבעי השעה הדלת נפתחה ואבי וחיים יצאו החוצה, סמוקים מעט עם חיוכים על הפנים. דבורה יצאה שתי דקות אחריה. היו לה פנים אדומים, שיערה היה פרוע ובגדיה סתורים.
“תזמיני לנו מונית בבקשה”, ביקשה ממזכירת ההנהלה ובי דחקה לצאת החוצה.
חיכיתי למוצא פיה. רק כשיצאנו משערי המפעל, היא עדיין נרגשת ומתנשפת מעט, אמרה בקצרה. “הכל בסדר. חוזרים לעבוד כרגיל, את ממשיכה לעשות להם יחסי ציבור טובים” והיא נעצרה לרגע, “אבל רק שימי לב, וזה באחריותך שפעם בחודש אגיע לפגישה איתם” אמרה ולא יספה עוד.
