קוראים לו אורן, הוא עובד במשרד יחסי ציבור ובחודש האחרון אנחנו מתכתבים באינטנסיביות מטורפת. נפגשנו באינטרנט באיזשהו פורום ומאותו הרגע אנחנו בקשר מתמיד. הוא כותב לי מגילות, גם אני כותבת לו בחזרה באריכות. אני אוהבת את הראש היצירתי שלו, את המחשבה פורצת גבולות שלו והכי אני אוהבת את האימיילים הארוטים שהוא שולח לי, סיפורים, מחשבות, תיאורים. יש לו שפה עשירה במיוחד והוא גם משקיע, משקיע מאוד, כאילו כל זמנו מוקדש רק למטרה אחת, לפתות אותי. נדמה שהוא הפך אותי ליעד ומנהל מולי קמפיין יחסי ציבור.

אחד הדברים החמודים אצלו זה שהוא לא לוחץ עלי כמו שאר הגברים שאני פוגשת ברשת. הוא לא לוחץ שאשלח לו תמונה, שאדבר איתו בטלפון ובטח שלא ניפגש. כן, הוא מזכיר את הדברים האלו כבדרך אגב, אבל נדמה לי שהוא בעיקר נותן לי להתבשל לאט לאט. זה כל כך לא מתאים לגבר צעיר שכמותו.

אני לא יודעת למה הוא נתקע עלי, בת שלושים וחמש, נשואה עם שני ילדים. עם היכולת המילולית שלו ועם התיאורים על איך הוא נראה (הוא בניגוד אלי כן שלח לי תמונות), נדמה לי שהוא יכול להשיג כל בחורה שהוא ירצה. אף בחורה לא תסרב לראות רווק שנראה כל כך טוב, מצליח בעבודה (הוא איש יחסי ציבור) ועם ראש שכזה. בכל פעם ששאלתי אותו הוא אמר לי שאני מוצאת חן בעיניו ולא אכפת לו אם נהפוך לידידים או שיהיה מאהב שלי וזהו…

אין ספק, לעשות לעצמו יחסי ציבור הוא יודע לבטח.

אתמול בכל זאת נפל דבר. הוא שאל אותי אם אני רוצה להפגש איתו וכשעניתי לו בכן גדול, שאל אותי איך ובאיזו סיטואציה וכאן כבר נתקעתי. כל כך הרבה סיפורים שמעתי ממנו, כל כך הרבה פנטזיות זרק לחלל שבינינו ולא יכולתי להשיב לו איך אני רוצה לפגוש אותו.

הוא העלה רעיון: כל אחד מאיתנו יכתוב כמה תסריטי פגישות. תסריטים אלו יכולים להיות קלילים ורגועים כמו פגישה בבית קפה במקום צנוע אבל גם יכולים להיות סוערים ומפתיעים. "אחרי שנגיע לעשר תסריטים פשוט ניבחר אחד מהם ואז…"

אני חייבת להודות שייש משהו מדליק ומרגש בהעלאת תסריטי הפגישות שרצות לי בראש. גם לקרוא את אילו שלו. לפניכם כל תסריטי הפגישות שכתבתי לו והוא כתב לי. קבענו להפגש בעוד שלושה ימים ואני עדיין תוהה באיזה תסריט לבחור… ואולי בעצם לא לבחור אלא פשוט לזרום…

קישורים: גלי הכרמלי | קואצ'ינג | מחשב נייד | יחסי ציבור | אלי רייפמן | יחסי ציבור | דרור חסידים | סדנת שיווק | יחסי ציבור | אלדד מור

אני יוצאת מהמשרד שאני עובדת בו, משרד יחסי ציבור גדול ומוביל, נכנסת אל המעלית ברגליים כושלות, לא מאמינה על עצמי שאני הולכת לעשות את זה שוב.  הפעם הקודמת הייתה… מה היא הייתה? היא הייתה משוגעת ויחד עם זאת גם…

המעלית מגיעה אל אולם הכניסה. אני פוסעת במהירות אל קצה הלובי, אל מעליות החניון, מתפללת שאף אחד מהמשרד לא יגיח פתאום וישאל אותי מה אני עושה ולאן אני הולכת. רק זה חסר לי. הקדמתי, נכון, אבל אבל בכל זאת, יש לא מעט עבודת יחסי ציבור שצריך לעשות…

המעלית עולה ומתוכה יוצאים שני גברים לבושי חליפות, מדיפים ריח של בוקר. אני לא מזהה אותם. אולי בעצם את הנמוך, ראיתי אותו פעם או פעמים. אני מנידה את ראשי בברכה והוא גם מזיז את הראש קלות. כשאני בתוך המעלית פולטת אוויר. זהו,  השלב הראשון עבר בשלום.

היד נשלחת לפנים ולוחצת על כפתור ה"מינוס שבע", הקומה התחתונה של החניון. מרגישה איך הגוף מתכווץ בפחד ומשחרר אדרנלין.

במינוס שלוש אני חושבת שהוא בעצם הגזים לגמרי, הלך צעד אחד רחוק יותר. מה המשחק הזה בכלל? לא מתאים לי. אני מחליטה לוותר. שילך לכל הרוחות. אם הוא רוצה אותי כמו שאני, אז בסדר, לא רוצה, אז לא צריך. גם ככה זה לא יוביל אותי לשום מקום.

קומה מינוס חמש. נדמה שהמעלית יורדת לאט בכוונה, כאילו נותנת לי עוד כמה שניות להתלבט. אני מחליטה לוותר על הקשר איתו. לא רוצה אותו יותר, לא רוצה מישהו שדורש ממני כאלו דברים. עם מיקי זה לא היה ככה. מעניין איפה הוא היום, עם מי הוא היום.

המעלית נעצרת במינוס שבע ואני נפלטת החוצה. לרגע מתלבטת אם לחזור ולעלות, להתיישב על הכיסא שלי, לפתוח את המחשב, לשקוע לתוך עבודת יחסי ציבור רגילה ויומיומית ואז להתקשר אליו ולהגיד לו שירדתי מכל הסיפור הזה, אבל הנה, היא כבר בורחת לי. השעה עשרים לתשע, אנשים מגיעים לעבודה ונזקקים למעלית.

אני הודפת את הדלת ופתאום היא מרגישה לי כבדה במיוחד. מציצה החוצה. הכל חשוך כאן, בדיוק כמו שהוא אמר. מלמעלה נשמעים הדי מכוניות רחוקות. בשעה הזו אף אחד לא מגיע עד למטה. גם באמצע היום נדיר שהחניון הזה מתמלא.

שואפת מנה גדושה של אוויר מחניק. הטלפון רוטט. זה הוא. "את כאן?"

"כן, אני כאן."

"אני מחכה לך בפינה שלנו… אה… ואת יודעת איך אני רוצה אותך"

 "תקשיב רגע, חשבתי ש…" אני מתלבטת ואז שומעת את השיחה מתנתקת. איזה חתיכת בן זונה. הוא אפילו לא מניח לי להמשיך את דברי.

רק לפני שבוע הייתי בדיוק באותה סיטואציה. אז לא הסכמתי ללכת עד הסוף. אפשר לומר שזייפתי, ביצעתי רק חלק מהמשימה. הוא בתמורה הסכים לגעת בי, אבל לא נתן לי לגעת בו בחזרה. הוא גם  לא הלך איתי עד הסוף.

 אני מודה. ה"סצינה הזו" פרנסה את הפנטזיות שלי במשך כל השבוע. זה היה מטורף, מסוכן ובעיקר… כן, בעיקר זה היה מרגש ויחד עם זאת לא ממצה.

כל השבוע התכתבנו, דיברנו. הוא היה מאוכזב ואני הרגשתי שאני מאבדת את האחיזה שלי בו. "תשמעי, אמרתי לך שאיתי זה רכבת הרים בלונה פארק.  אם את רוצה שיט רגוע על הירקון תמצאי לך מישהו אחר…"  כך אמר ואני ידעתי שהוא צודקת.

בסך הכל בת עשרים ושבע, רווקה, תקציבאית במשרד יחסי ציבור, כל החיים לפני. יבוא יום וגם אמצע מישהו מתאים, מישהו שימלא את חיי באושר וילדים, אבל בינתיים אני רוצה לחוות הכל, והוא… הוא מטורף, הוא מסעיר, הוא עם מוח חריף והוא גם נשוי ואני…

קול בתוכי נוזף בי קשות: מה את מתעסקת עם גבר נשוי שבוגד באישתו, מה לך ולו, מי הוא בכלל?

בידיים רועדות אני מתחילה לפרום את כפתורי החולצה. כפתור אחר כפתור. בבית אני מסתפקת בשלושה כפתורים, אבל עכשיו אולי כדי למשוך זמן, אני פורמת את כולם. עכשיו היא ירדה ואני נותרת בחזייה.

כן, נכון, הוא מבוגר ממני בחמש עשרה שנים לפחות ואני… אני כולי שלו ולמרות שאין שום עתיד במערכת יחסים הזאת אני נותנת לו את עצמי כמו מתנה ארוזה בסרט צלופן ומשתפת איתו פעולה בכל המשחקים שהוא ממציא.

הגוף רועד מהתרגשות. אני מרגישה את הגירוי המתפשט בכל הגוף.  מביטה שוב, ימינה, שמאלה חוששת לרגע שאולי מישהו ילחץ בטעות על הכפתור התחתון ולא על העליון .

 אחת שתים שלוש, גם המכנסיים יורדות. אני נותרת בתחתונים וחזייה בלבד.

שוב פותחת את הדלת, מפחדת ש…  לא, החניון עדיין אפל, שומם.

כבר בפגישה הראשונה התחיל לשחק איתי משחקים. אבל מה אני בכלל באה בטענות. זו אני שהתגריתי בו.במקום לעשות יחסי ציבור ללקוחות, ישבתי וקראתי סיפורים באינטרנט ואז קראתי סיפור שלו וכתבתי לו שהוא רק מספר אבל אין לו אומץ לממש…

והנה עכשיו אני בתחתונים בלבד, תחתונים ונעלי עקב..

אני מחליקה יד על הבטן שלי, מרגישה כאילו כאב עמום.

סופרת עד עשר ופותחת את קרסי החזיה. שוב תחושה של פחד אבל אני מסירה אותה.מלטפת את החזה שלי. מרגישה את הגירוי הזה הולך ומפשט. אלוהים, מה הוא עושה לי?

מורידה במהירות את התחתונים, אורזת את הכל בתוך שקית ויוצאת החוצה אל החניון.

זה המקום שאני עובדת בו. אם מישהו יראה אותי… הלך עלי. כל צעד שאני עושה קשה לי. אני ממהרת.

קול חריקת צמיגים גורם לי לקפוא במקום. אני נצמדת אל הקיר בבהלה, מציצה ימינה ושמאלה. המכונית נעצרת אולי שתי קומות מעל, אבל שוב חודרת לתוכי ההבנה על הסכנה שאני נמצאת בה.

ממשיכה ללכת. העקבים מהדהדים בחלל החניון ואני ממהרת, מחישה את צעדי. עוד עשרים מטרים. עוד עשרה. זהו, זאת הפעם האחרונה שאני נפגשת איתו….

דמות גדולה עוטפת אותי בזרועותיה. "עשית את זה…" הוא לוחש לאוזני, "עשית את זה, יפה שלי" הוא מנשק אותי ועוד לפני שאני מספיקה לומר משהו, עיני נעצמות בצעיף. "מממ… ממה" אני מנסה להגיד משהו, אבל הוא משתיק אותי. "ששש… את אוהבת את זה, אני יודע שאת אוהבת את זה"

כל כך סחוטה מהמאמץ, ונותנת לו לקשור את ידי מאחורי הגב. אני מרגישה איך הוא מהדק את הקשרים חזק.

ערומה, עצומת עיניים, כפותת ידיים, שעונה על מכונית חמה. באופן כמעט מוכני מפשקת את הרגליים, מצפה למגע ידיו.

והוא צודק. אני אוהבת את זה. אני כל כך אוהבת את השליטה המלאה שלו בי. את הידיים הנחושות שחולפות על גופי, ממוללות, צובטות, ממשמשמות. הוא נוגע בכל מקום בגופי, מגרה אותי עד מוות. וכשהוא נוגע עמוק יותר, חזק יותר, אני כבר לא מצליחה להחניק את הקולות.

אהבה קשוחה, ככה הוא קורא לזה ואני חומר ביד היוצר, מאפשרת לו להשתמש בי לכל גחמותיו והוא בתמורה… הוא בתמורה משתמש בי, כאילו הייתי בובת סמרטוטים.

זה חזק, זה חזק ממני, זה בלתי נשלט. אני לא חושבת שאי פעם התרגשתי ככה. אולי רק בהרפתקה הקודמת שלו במסעדה ההיא…  הגוף שלי מתפתל, מדבר איתו, נותן לו עוד ועוד מתוכי. אני כולי שלו. שלו עד… עד הסוף.

ורק אחר כך, כהוא מרפה, מתיר, מחבק, מלטף, מרגיע, רק אחר כך אני מצליחה באמת להבין מה היה כאן.

ובמשך כל היום, קשה לי לעבוד, קשה לי לחשוב על יחסי ציבור, אני מרגישה את הרעידות האלו בכל הגוף וחושבת איך שברתי איתו עוד שיא.

את רוצה לשכב איתי? פנה אלי בהודעה פרטית. כך באופן הישיר ביותר, בלי חיזור מקדים, בלי היכרות נרחבת. שאלה אחת שהסעירה את נשמתי.  זה לא שלא קיבלתי הצעות מגונות או הצעות מיניות, אני רגילה לקבל כאלו אחת ליום לפחות אבל בצורה כל כך בוטה? זה דבר חדש עבורי.

הייתה שעת ערב מאוחרת. תכננתי לכתוב כמה מילים בבלוג, להגיב בבלוגים של חברות, אולי לקרוא עוד משהו, אולי אפילו לפתוח נושא מעניין בפורום ואז ללכת לישון. בעלי כבר רגיל שאני מבלה ברשת שעה לפני השינה. ניקוי ראש כללי וגם החלפת דעות עם מכרי רשת וכן, אני מודה, אני גם אוהבת ליהנות מחיזורים של גברים אנונימיים. אחרי חמש עשרה שנות נישואים, אני זקוקה לקצת מחמאות וקצת תשומת לב שמלטף לי את האגו הנשי.

בדקתי את הכרטיס שלו – בחור בן 18 וחצי, לא ברור אם הוא חייל או עומד להתגייס או רחמה לצלן, משתמט ובתמונה המעט מטושטשת נראה די חמוד.

ישבתי מול השאלה הזו ולא ידעתי להשיב. מצד אחד זה היה כל כך לא במקום, כל כך חצוף ואפילו מרגיז. מצד שני, הנאיביות הזאת, הפניה הישירה וגם השעה והמצב הגופני הרפוי שלי הזיזו בי משהו, אני מודה.

"חכה רגע" כתבתי לבסוף בתשובה והלכתי לעשות סיבוב קטן בבית. בעלי כבר ישן מול הטלוויזיה. הילדים ישנו מזמן. הרתחתי מים בקומקום.

בגדתי בבעלי יותר מפעם אחת, כלומר בעשר השנים האחרונות היו לי שני מאהבים שעם כל אחד מהם רומן מענג. עם הראשון שפיתה אותי הייתי שלושה חודשים ועם השני, חצי שנה. נהניתי מחד ומאידך, סבלתי מייסורי מצפון קשים ואחרי כל פגישה בדרך הביתה הייתי נשבעת לעצמי שדי, לא עוד. אבל בכל פעם מחדש הייתי מתפתה לעוד פגישה ועוד פגישה.

לפני שנתיים זה הסתיים ואולי בגלל שהשתקעתי בעבודה, אולי בגלל שלא היו לי הזדמנויות אמיתיות, נותרתי נאמנה.

בעלי לא חשד אפילו לא לרגע, ואולי בעצם חשד ולא רצה לבדוק…. ואולי כמו שהמאהב השני שלי היה תמיד מטיל בי את הספק, לא רק שחשד וידע, אלא זה נתן לו לגיטימציה לרעות בעצמו בשדות זרים. אין לי מושג, זה לא דבר שמדברים עליו עם הבעל ככה פתאום.

המים רתחו. מזגתי לעצמי את הכוס וחזרתי אל המחשב.

חיכתה לי מהבחור הודעה נוספת: אין לי רצון לנהל שיחת לילה ארוכה, אין לי שום עניין להכיר לעומק. אני רוצה ממך תשובה של כן או לא. אם את רוצה לשכב איתי, בואי עכשיו. אם לא אז להתראות.

קראתי את המילים כמעט בקול והרגשתי איך אני נעה על הציר של כעס וחימה לבין הגירוי המיני העמוק שתקף אותי. ככה סתם באמצע הלילה, הצעה מפורשת מגבר זר, בחור צעיר שגילי כמעט כפול משלו.

שתיתי עוד שתי לגימות ובסוף עניתי לו: "כן, אני רוצה".

אני חושבת שהוא עצמו הופתע. יכול להיות שהייתי איזו מין פנטזיה מינית שלו. כך או כך, לקח לו עוד כמה דקות לענות: "אני גר ברח' כתריאלוב 9, קומה שנייה. הדלת תישאר פתוחה. היכנסי ישר לחדר השינה אני מחכה לך במיטה בלי בגדים".

הלב שלי התחיל לפעום בעוצמה. זו כבר לא הצעה מגונה, אלא הצעה מפורשת עם דלת פתוחה.

ידעתי בדיוק איפה הוא גר. אני מכירה את הרחוב, חברה טובה גרה לא רחוק ממנו.

גמעתי את הקפה עד תומו ואחר כך מצאתי את עצמי מתלבשת ומתגנבת החוצה. בדרך כבר אחשוב על תירוץ טוב אם הוא יתעורר. ליתר ביטחון "שכחתי" את מכשיר הסלולר. אם יתעורר ויחפש אותי, יגלה שאין שום דרך ליצור עמי קשר.

נסעתי מהר. שתים עשרה בלילה הרחובות ריקים ואין כמעט תנועה. הגעתי אל הרחוב וגם מצאתי חניה ממש מתחת לבית.

הצצתי אל הקומה השניה. היא הייתה חשוכה למעט חדר אחד עם אור כחלחל מרצד. כנראה שמישהו צפה שם בטלוויזיה או השתמש במחשב.

עליתי במדרגות ברגליים רועדות ואז פתאום חשבתי על זה שאני לא יודעת איזו דלת. היו שם שתי דלתות. ניגשתי לאחת והיא הייתה סגורה. ניסיתי לדחוף אותה והיא עדיין נותרה סגורה. אם כך זו הדלת השניה.

ניגשתי אל הדלת השנייה ומשום מה הרגשתי שיש שם מישהו אחריה, צופה בי דרך העינית.

הייתה שם ידית. ספרתי עד עשר, לקחתי נשימה ארוכה, עצמתי עיניים ולחצתי עליה. היא אכן נפתחה עבורי.

פתחתי את הדלת לרווחה ועמדתי בפתח. דירה משפחתית חמימה. צעדתי צעד אחד פנימה וסגרתי אחרי את הדלת. אני מטורפת לגמרי, חשבתי לעצמי ועשיתי עוד צעד אחד. כל פסיעה הייתה קשה לי. הרגשתי שגופי כאילו לא מגיב. המוח נותן לרגל פקודה לזוז, אבל זו מסרבת לבצע. ובכל זאת התקדמתי עוד צעד ועוד אחד.

הגעתי למסדרון. כל הדלתות היו סגורות למעט אחת. המשכתי ללכת אליה צעד אחר צעד, מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. 

כשעמדתי בפתח ראיתי מיטת יחיד ובתוכה בחור צעיר שישב עליה בחצי גוף ערום כשהמחשב על השולחן היה דלוק.

"תתפשטי" אמר לי ונדמה היה לי שזיהיתי את ההתרגשות והפחד גם בקולו.

התפשטתי ונכנסתי למיטה. חוסר הניסיון, העובדה שהיה כל כך צעיר, הלהט האמיתי שבער בו הוציא מתוכי עונג שלא ידעתי תקופה ארוכה.

בדרך הביתה נהגתי באיטיות, מנסה עדיין להבין את עצמי.

חזרתי אל המחשב ונבהלתי למצוא את כל החלונות וההתכתבות פתוחים. זהו, נתפסתי על חם,  אבל… הבעל בבדיקה מהירה גיליתי שהבעל ישן ונראה שסתם הייתי חסרת זהירות.

חזרתי אל המחשב ומצאתי שם הודעה נוספת – תודה. תבואי גם מחר.

סגרתי.

באתי גם למחרת.

מהבוקר דבורה נראתה לי לחוצה. זה היה חריג. בדרך כלל, היא הייתה מגיעה למשרד עם חיוך, אבל הבוקר הייתה לחוצה, דיברה ברוגז רב אל כולן, גם אלי. בפגישת הבוקר איתי היא שמעה אילו פעולות יחסי ציבור אני מתכוונת לעשות היום עם הלקוחות שלי והגיבה לי במשפטים קצרים עם סימני קריאה בסופם. בסוף השיחה אמרה לי:  "את יודעת שייש לנו פגישה בצהריים עם י.ד.תעשיות בע"מ" ועוד לפני שהספקתי לומר משהו, הוסיפה, "ואחרי כל העבודה הנהדרת שעשית להם שם…" והמילים "עבודה נהדרת" היו בקול רם מהרגיל, "כנראה שזו תהיה פגישה אחרונה איתם. קיבלתי מסרים לא טובים מאבי".

י.ד. תעשיות בע"מ היו לקוח הדגל של המשרד. כל משרד יחסי ציבור היה רוצה להתברך בלקוח שכזה, לקוח גדול, מצליח, משלם כמעט פי שלושה מכל לקוח רגיל, קל לעשות לו יח"צ. אבל הדבר המשמעותי ביותר עם הלקוח הזה הוא שהוא מפנה לקוחות אחרים, שותפים עסקיים, חברים.

כמו כל עסק, כך גם משרד יחסי ציבור רוצה להתרחב ולמצוא לקוחות חדשים. הדרך השיווקית הטובה ביותר היא על ידי הפניות מלקוחות אחרים, לקוחות מרוצים. מנהלי י.ד. תעשיות בע"מ עשו עבור המשרד של דבורה מעל ומעבר. לא היה עובר שבוע בלי שהיינו מקבלים טלפון ממנכ"ל או סמנכ"ל שיווק של חברה זו או אחרת או כל גוף עסקי אחר, שפתח ב-"שלום, אני מתעניין בקשר לשירותי יחסי ציבור – אבי, או עמי או חיים מי.ד.תעשיות הפנו אותי אליכם".

נדמה לי שרוב הלקוחות של דבורה הגיעו דרך הלקוח הזה. מעבר לכך לכך הם היו ממליצים נהדרים ובכלל, יהלום בכתר להציג ברשימת הלקוחות. אם הם יעזבו את המשרד וילכו לחפש משרד יחסי ציבור אחר, זו תהיה מכה קשה לדבורה ולמשרד שלנו.

י.ד. תעשיות היו הלקוח שלי. חצי מזמן העבודה שלי הוקדש להם. גם אני מאוד נהניתי לעבוד איתם. כיף לעשות יחסי ציבור לחברה שכזו, גם העיתונות אוהבת אותם, גם הם יודעים להגיד תודה. מה יכול להיות רע?

עכשיו הבנתי את הלחץ והרוגז שלה וגם אני הרגשתי קצת סחרחורת. בטח עכשיו היא גם תאשים אותי ואולי אפילו מקום העבודה שלי מעורער.

בשעה שתים עשרה יצאנו דבורה ואני החוצה ועלינו על המונית לכיוון איזור התעשיה הגדול, שם שכנו משרדי י.ד. תעשיות. בדרך כמעט ולא דיברנו. דבורה הייתה לחוצה לחוצה וגם אני. ירדנו ואחרי הטקס בשער (הפקדת תעודות זהות, טלפונים אל משרדי ההנהלה) נכנסנו פנימה ועשינו את דרכנו במסדרונות אל עבר המשרדים המפוארים של החברה.

הם דווקא קיבלו אותנו כרגיל, עם הרבה חום, הרבה חיוכים, אפילו החליפו כמה בדיחות בחוץ ואז נכנסנו עם אבי וחיים אל חדר הישיבות המפואר. המזכירה הציעה לנו קפה ואחרי הכל התחלנו בישיבת העבודה שלא הייתה מתוכננת. דבורה שניסתה לשדר עסקים כרגיל, ביקשה ממני לסקור את פעילות יחסי ציבור שהחברה קיבלה בתקופה האחרונה ואת התוכניות העתידיות שלנו ואז שתקנו.

אבי וחיים החליפו מבטים ביניהם ואז אבי פתח בדברים. "אנחנו עובדים איתם כבר שבע שנים" אמר והשפיל את עיניו, "ואני חייב לציין שאנחנו מרוצים מאוד, אבל… " ושוב הוא השתתק לרגע, "חשבנו שאנחנו, וגם אתם" אמר בנימת התנצלות, "אולי הגיעה השעה להתרענן קצת".

בחדר השתררה שתיקה לרגע. דבורה החליפה צבעים וגם אני החוורתי. כן, את אשר יגורנו בא. ואז קרה דבר בלתי צפוי. דבורה ביקשה ממני לצאת מהחדר. לא הבנתי למה, אבל עשיתי כדבריה. היא סגרה את דלת הישיבות מאחוריה ונדמה היה לי ששמעתי כי הדלת ננעלת מאחורי.

לא ידעתי מה נאמר אבל תיארתי לעצמי שהיא מציעה להם להחליף אותי, לרענן אותי עם תקציבאית אחרת. שתיתי קפה, עיינתי בעיתון וחיכיתי בקוצר רוח. רק אחרי שלושת רבעי השעה הדלת נפתחה ואבי וחיים יצאו החוצה, סמוקים מעט עם חיוכים על הפנים. דבורה יצאה שתי דקות אחריה. היו לה פנים אדומים, שיערה היה פרוע ובגדיה סתורים.

"תזמיני לנו מונית בבקשה", ביקשה ממזכירת ההנהלה ובי דחקה לצאת החוצה.

חיכיתי למוצא פיה. רק כשיצאנו משערי המפעל, היא עדיין נרגשת ומתנשפת מעט, אמרה בקצרה. "הכל בסדר. חוזרים לעבוד כרגיל, את ממשיכה לעשות להם יחסי ציבור טובים" והיא נעצרה לרגע, "אבל רק שימי לב, וזה באחריותך שפעם בחודש אגיע לפגישה איתם" אמרה ולא יספה עוד.